— אוּלָם, הָרֵי-הַגַּעַשׁ הַכְּבוּיִים — טָעַן הַנָּסִיךְ הַקָּטָן — עֲלוּלִים לְהִתְעוֹרֵר לִפְעֻלָּה. אַךְ מַה זֶּה “בְּנֵי-חֲלוֹף”?

— Pero los volcanes extinguidos pueden despertarse —interrumpió el principito—. ¿Qué significa “efímera”?

— אַחַת הִיא לָנוּ אִם הָרֵי-הַגַּעַשׁ כָּבוּ אוֹ נִתְעוֹרְרוּ, — אָמַר הַגֵּיאוֹגְרָף — הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּעֵינֵינוּ הוּא הָהָר גוּפוֹ. הָהָר אֵינֶנּוּ מִשְׁתַּנֶּה.

— Que los volcanes estén o no en actividad es igual para nosotros. Lo interesante es la montaña que nunca cambia.

— אַךְ מַה פֵּרוּשׁ “בְּנֵי-חֲלוֹף”? — הִקְשָׁה הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, שֶׁלֹא פָּסַח עַל שׁוּם שְׁאֵלָה שֶׁהִטְרִידָה אוֹתוֹ.

— Pero, ¿qué significa “efímera”? —repitió el principito que en su vida había renunciado a una pregunta una vez formulada.

— פֵּרוּשׁוֹ: “דְּבָרִים הַצְּפוּיִים לְכִלָּיוֹן חָרוּץ”.

— Significa que está amenazado de próxima desaparición.

— הַאִם הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִי צְפוּיָה לְכִלָּיוֹן חָרוּץ?

— ¿Mi flor está amenazada de desaparecer próximamente?

— בְּוַדַּאי.

— Indudablemente.

— שׁוֹשַׁנָּתִי בַּת-חֲלוֹף הִיא — הִרְהֵר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן — וְאֵין לָהּ אֶלָּא אַרְבָּעָה חוֹחִים לְהִתְגּוֹנֵן בָּהֶם מִפְּנֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ! וַאֲנִי עֲזַבְתִּיהָ לְנַפְשָׁהּ, בּוֹדְדָה וְגַלְמוּדָה!..

“Mi flor es efímera —se dijo el principito— y no tiene más que cuatro espinas para defenderse contra el mundo. ¡Y la he dejado allá sola en mi casa!”.

לִבּוֹ הִתְחִיל נוֹקְפוֹ. אַךְ עַד מְהֵרָה הִתְאוֹשֵׁשׁ וְשָׁאַל:

Por primera vez se arrepintió de haber dejado su planeta, pero bien pronto recobró su valor.

— לְאָן תִּיעָצֵנִי לִנְסֹעַ, וְהֵיכָן לְבַקֵּר?

— ¿Qué me aconseja usted que visite ahora? —preguntó.

— אֶל כּוֹכַב-הַלֶּכֶת אֶרֶץ — עָנָה הַגֵּיאוֹגְרָף וְהוֹסִיף: — כּוֹכָב זֶה זָכָה לְשֵׁם טוֹב…

— La Tierra —le contestó el geógrafo—. Tiene muy buena reputación…

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן יָצָא לַדֶּרֶךּ כְּשֶׁהוּא הוֹגֶה בַּשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלּוֹ.

Y el principito partió pensando en su flor.

פֶּרֶק שִׁשָּׁה-עָשָׂר: כּוֹכַב-הַלֶּכֶת שֶׁשְּׁמוֹ אֶרֶץ

XVI

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִגִּיעַ אֶל כּוֹכַב-הַלֶּכֶת הַשְּׁבִיעִי —הָאָרֶץ.

El séptimo planeta fue, por consiguiente, la Tierra.

הָאָרֶץ אֵינֶנָּה סְתָם כּוֹכַב-לֶכֶת! יֵשׁ בָּהּ מֵאָה וְאַחַד-עָשָׂר מְלָכִים (לְרַבּוֹת מַלְכֵי הַכּוּשִׁים), שִׁבְעַת אֲלָפִים גֵּיאוֹגְרָפִים, תְּשַׁע מֵאוֹת אֶלֶף סוֹחֲרִים וְאַנְשֵׁי-עֲסָקִים, שִׁבְעָה מִילְיוֹנִים וְחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שִׁכּוֹרִים, שְׁלשׁ מֵאוֹת וְאַחַד-עָשָׂר מִילְיוֹן רַבְרְבָנִים, כְּלוֹמַר: קָרוֹב לִשְׁנֵי מִילְיַרְד אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים.

¡La Tierra no es un planeta cualquiera! Se cuentan en él ciento once reyes (sin olvidar, naturalmente, los reyes negros), siete mil geógrafos, novecientos mil hombres de negocios, siete millones y medio de borrachos, trescientos once millones de vanidosos, es decir, alrededor de dos mil millones de personas mayores.

לְמַעַן יִהְיֶה לָכֶם מֻשָּׂג עַל גָּדְלָהּ וּמְמַדֶּיהָ שֶׁל הָאָרֶץ אֲגַלֶּה לָכֶם, כִּי לִפְנֵי הַמְצָאַת הַמָּאוֹר הַחַשְׁמַלִּי שׁוּמָה הָיָה לְהַעֲסִיק, בְּכָל שֵׁשׁ הַיַּבָּשׁוֹת, חַיִל עָצוּם בֶּן אַרְבַּע מֵאוֹת שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַחַד-עָשָׂר אִישׁ לְהַדְלָקַת פַּנָּסֵי הָרְחוֹבוֹת.

Para darles una idea de las dimensiones de la Tierra yo les diría que antes de la invención de la electricidad había que mantener sobre el conjunto de los seis continentes un verdadero ejército de cuatrocientos sesenta y dos mil quinientos once faroleros.

הָיָה זֶה מַחֲזֶה נֶהְדָּר בְּעֵינֵי הַמִּסְתַּכֵּל מִמֶּרְחַק-מָה. תְּנוּעוֹת הַצָּבָא הֶעָצוּם הַזֶּה הָיוּ סְדוּרוֹת וַעֲרוּכוֹת כִּתְנוּעוֹתֵיהֶן שֶׁל לַהֲקוֹת-הַמָּחוֹל בְּהַצָּגַת אוֹפֵּרָה.

Vistos desde lejos, hacían un espléndido efecto. Los movimientos de este ejército estaban regulados como los de un ballet de ópera.

תְּחִלָּה הָיוּ מוֹפִיעִים מַדְלִיקֵי-הַפַּנָּסִים בִּנְיוּ-זֵילַנְד וּבְאוֹסְטְרָלִיָּה; הֵם הָיוּ מַדְלִיקִים אֶת פַּנָּסֵיהֶם וְהוֹלְכִים לִישֹׁן. אַחֲרֵיהֶם נִכְנְסוּ לִמְחוֹל-הָאוּרִים מַדְלִיקֵי-הַפַּנָּסִים בְּסִין וּבְסִיבִּיר; כְּתֹם הוֹפָעָתָם הָיוּ גַם הֵם נֶעְלָמִים מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים.

Primero venía el turno de los faroleros de Nueva Zelandia y de Australia. Encendían sus faroles y se iban a dormir. Después tocaba el turno en la danza a los faroleros de China y Siberia, que a su vez se perdían entre bastidores.

אָז בָּא תוֹרָם שֶל הַמַּדְלִיקִים בְּרוּסְיָה וּבְהֹדּוּ. אַחֲרֵיהֶם הוֹפִיעוּ הַמַּדְלִיקִים בְּאַפְרִיקָה וּבְאֵרוֹפָּה. אַחַר כָּךְ — מַדְלִיקֵי אֲמֵרִיקָה הַדְּרוֹמִית. וּלְבַסּוֹף — מַדְלִיקֵי הַפַּנָּסִים בַּאֲמֵרִיקָה הַצְפוֹנִית.

Luego seguían los faroleros de Rusia y la India, después los de África y Europa y finalmente, los de América del Sur y América del Norte.

מֵעוֹלָם לֹא טָעוּ בְּסִדְרֵי הוֹפָעָתָם עַל הַבָּמָה. הָיָה זֶה מַחֲזֶה עָצוּם!

Nunca se equivocaban en su orden de entrada en escena. Era grandioso.

כָּל אֵלֶה הָיוּ מְמַלְאִים אֶת תַּפְקִידָם פַּעֲמַיִם בִּימָמָה. רַק הָאִישׁ הַמַּדְלִיק אֶת הַפַּנָּס הַיָּחִיד שֶׁבַּקֹּטֶב הַצְּפוֹנִי, וְכֵן חֲבֵרוֹ הַמְמֻנֶּה עַל הַפַּנָּס הַיָּחִיד בַּקֹּטֶב הַדְּרוֹמִי, — רַק שְׁנֵי אֵלֶּה רָאוּ חַיִּים קַלִּים וְנוֹחִים, לְלֹא דְאָגָה וְעָמָל: הֵם עָשׂוּ עֲבוֹדָתָם רַק שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

Solamente el farolero del único farol del polo norte y su colega del único farol del polo sur, llevaban una vida de ociosidad y descanso. No trabajaban más que dos veces al año.

פֶּרֶק שִׁבְעָה-עָשָׂר: הַפְּגִישָׁה עִם הַנָּחָשׁ

XVII

הָאוֹמֵר לַחֲמֹד לָצוֹן יֵשׁ וְיִסְטֶה מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. אַף אֲנִי לֹא דִיַּקְתִּי כָּרָאוּי בְּסַפְּרִי לָכֶם עַל מַדְלִיקֵי-הַפַּנָּסִים. וְכָךְ עָלוּל אֲנִי לְהַטְעוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מַכִּירִים אֶת כּוֹכַב-הַלֶּכֶת שֶׁלָּנוּ. מִין הָאָדָם תּוֹפֵס מָקוֹם מְצֻמְצָם מְאֹד עַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ.

Cuando se quiere ser ingenioso, sucede que se miente un poco. No he sido muy honesto al hablar de los faroleros y corro el riesgo de dar una falsa idea de nuestro planeta a los que no lo conocen. Los hombres ocupan muy poco lugar sobre la Tierra.

מִסְפָּרָם שֶׁל אוֹכְלוֹסֵי הָעוֹלָם מַגִּיעַ לִשְׁנֵי מִילְיַרְד נֶפֶשׁ. אִלּוּ נִתְקַהֲלוּ כֻּלָּם וְעָמְדוּ צְפוּפִים קְצָת, כְּמוֹ בַּאֲסֵפַת-עָם גְּדוֹלָה, כִּי אָז הָיוּ כֻּלָּם עֲשׂוּיִים לְהִתְכַּנֵּס בְּנָקֵל בְּכִכָּר שֶׁאָרְכָּהּ עֶשְׂרִים מִיל וְרָחְבָּה עֶשְׂרִים מִיל. אֶפְשָׁר הָיָה לְכַנֵּס אֶת הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ עַל הַקָּטָן שֶׁבְּאִיֵּי הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט.

Si los dos mil millones de habitantes que la pueblan se pusieran de pie y un poco apretados, como en un mitin, cabrían fácilmente en una plaza de veinte millas de largo por veinte de ancho. La humanidad podría amontonarse sobre el más pequeño islote del Pacífico.

מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי דְבָרִים אֵלֶּה לֹא יִתְקַבְּלוּ עַל דַּעְתָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים, כֵּיוָן שֶׁהַלָּלוּ מְתָאֲרִים לְעַצְמָם שֶׁהֵם תּוֹפְסִים מָקוֹם רַב וְנִכְבָּד כְּבַּאוֹבַּבִּים אֵלֶּה. עוּצוּ לָהֶם אֵפוֹא לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֶשְׁבּוֹן בְּעַצְמָם. הַדָּבָר יִמְצָא חֵן בְּעֵינֵיהֶם, כִּי אֵין לְךָ דָּבָר הֶחָבִיב עֲלֵיהֶם כְּחֶשְׁבּוֹנוֹת וּמִסְפָּרִים. אַךְ אַתֶּם, יְלָדִים, אַל תְּבַזְבְּזוּ אֶת שְׁעַתְכֶם עַל חֶשְׁבּוֹן-סְרָק זֶה, שֶׁהֲרֵי אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי.

Las personas mayores no les creerán, seguramente, pues siempre se imaginan que ocupan mucho sitio. Se creen importantes como los baobabs. Les dirán, pues, que hagan el cálculo; eso les gustará ya que adoran las cifras. Pero no es necesario que pierdan el tiempo inútilmente, puesto que tienen confianza en mí.

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן אֶל כַּדוּר-הָאָרֶץ הִתְפַּלֵּא מְאֹד, שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה נֶפֶשׁ חַיָּה. הוּא הִתְחִיל חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִקְלַע בְּטָעוּת לְכוֹכָב אַחֵר, אַךְ לְפֶתַע רָאָה דָבָר הַדּוֹמֶה לְטַבַּעַת חֲוַרְוֶרֶת, כְּעֵין הַיָּרֵחַ, מַחֲלִיק עַל פְּנֵי הַחוֹל.

El principito, una vez que llegó a la Tierra, quedó sorprendido de no ver a nadie. Tenía miedo de haberse equivocado de planeta, cuando un anillo de color de luna se revolvió en la arena.

— עֶרֶב טוֹב! — אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בִּזְהִירוּת.

— ¡Buenas noches! —dijo el principito.

— עֶרֶב טוֹב! — עָנָה הַנָּחָשׁ.

— ¡Buenas noches! —dijo la serpiente.

— לְאֵיזֶה כּוֹכָב נִקְלַעְתִּי? — שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

— ¿Sobre qué planeta he caído? —preguntó el principito.

— אֶל הָאָרֶץ, — הֵשִׁיב הַנָּחָשׁ — רַגְלֶיךָ דּוֹרְכוֹת עַל יַבֶּשֶׁת אַפְרִיקָה.

— Sobre la Tierra, en África —respondió la serpiente.

— אַהּ!.. אִם כֵּן, אֵין בְּנֵי-אָדָם עַל הָאָרֶץ?

— ¡Ah! ¿Y no hay nadie sobre la Tierra?

— כָּאן מִדְבָּר, — הִסְבִּיר הַנָּחָשׁ — וְאֵין בְּנֵי-אָדָם יוֹשְׁבִים בְּמִדְבָּרוֹת. גְּדוֹלָה הָאָרֶץ וְרַחֲבַת-יָדַיִם.

— Esto es el desierto. En los desiertos no hay nadie. La Tierra es muy grande —dijo la serpiente.

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן יָשַׁב לוֹ עַל אֶבֶן, נָשָׂא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר:

El principito se sentó en una piedra y elevó los ojos al cielo.

— תָּאֵב אֲנִי לָדַעַת אִם הַכּוֹכָבִים מוּאָרִים לְמַעַן יוּכַל כָּל אָדָם לַחֲזֹר וְלִמְצֹא אֶת כּוֹכָבוֹ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים. רְאֵה-נָא אֶת כּוֹכָבִי שֶׁלִּי! הוּא נִמְצָא בְּדִיּוּק מֵעָלֵינוּ… אַךְ מָה רָחוֹק הוּא מֵאִתָּנוּ!

— Yo me pregunto —dijo— si las estrellas están encendidas para que cada cual pueda un día encontrar la suya. Mira mi planeta; está precisamente encima de nosotros… Pero… ¡qué lejos está!

— כּוֹכָב יָפֶה לְךָ — אָמַר הַנָּחָשׁ — מָה הֱבִיאֲךָ הֲלֹם?

— Es muy bella —dijo la serpiente—. ¿Y qué vienes tú a hacer aquí?

— נָפְלָה אִי-הֲבָנָה בֵּינִי וּבֵין שׁוֹשָׁנָּה… עָנָה הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

— Tengo problemas con una flor —dijo el principito.

— ¡Ah!

שְׁנֵיהֶם נִשְׁתַּתְּקוּ.

Y se callaron.

הֵיכָן בְּנֵי-הָאָדָם? — שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן — אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי בּוֹדֵד בְּמִדְבָּר זֶה…

— ¿Dónde están los hombres? —prosiguió por fin el principito. Se está un poco solo en el desierto…

— אֶפְשָׁר לָחוּשׁ בְּדִידוּת גַּם בְּקֶרֶב בְּנֵי-הָאָדָם, —אָמַר הַנָּחָשׁ.

— También se está solo donde los hombres —afirmó la serpiente.

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִסְתַּכֵּל בּוֹ שָׁעָה אֲרֻכָּה וְאָמַר:

El principito la miró largo rato y le dijo:

— בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה אַתָּה, גּוּפְךָ דָּקִיק כְּזֶרֶת…

— Eres un bicho raro, delgado como un dedo…

— אוּלָם רַב כֹּחִי אַף מֵאֶצְבָּעוֹ שֶׁל מֶלֶךְ! — אָמַר הַנָּחָשׁ.

— Pero soy más poderoso que el dedo de un rey —le interrumpió la serpiente.

El principito sonrió:

— אֵינְךָ חָזָק בְּיוֹתֵר — הֵעִיר הַנָּסִיךְ בְּחִיּוּךְ — הֲרֵי אֵין לְךָ רַגְלַיִם וְאֵינְךָ יָכוֹל לַהֲלֹךְ…

— No me pareces muy poderoso… ni siquiera tienes patas… ni tan siquiera puedes viajar…

— יָכוֹל אֲנִי לְהוֹבִילְךָ הַרְחֵק מִכָּל אֲשֶׁר תַּסִּיעֲךָ אֳנִיָּה, — אָמַר הַנָּחָשׁ

— Puedo llevarte más lejos que un navío —dijo la serpiente.

וְכָרַךְ עַצְמוֹ עַל אַרְכֻּבַּת הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּעֶכֶס עָשׂוּי זָהָב.

Se enroscó alrededor del tobillo del principito como un brazalete de oro.

— אִם אֵגַּע בָּאָדָם — הוֹסִיף הַנָחָשׁ — אֲשִׁיבֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר מִמֶּנָּה לֻקַּח. אוּלָם אַתָּה בַּר-לֵבָב וּבָאתָ מִכּוֹכָב…

— Al que yo toco, le hago volver a la tierra de donde salió. Pero tú eres puro y vienes de una estrella…

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן שָׁתַק וְלֹא הֵשִׁיב דָבָר.

El principito no respondió.

« בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה אַתָּה, גּוּפְךָ דָּקִיק כְּזֶרֶת »…
— צַר לִי עָלֶיךָ — אָמַר הַנָּחָשׁ — כִּי חַלָּשׁ אַתָּה וַחֲסַר-יֶשַׁע בְּאֶרֶץ זוֹ, שֶׁאֲבָנֶיהָ שַׁחַם. עָזֹר אֶעֱזֹר לְךָ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, אִם יִתְקְפוּ עָלֶיךָ גַעְגּוּעֶיךָ אֶל כּוֹכָבְךָ שֶׁאָבַד… אוּכַל…

— Me das lástima, tan débil sobre esta tierra de granito. Si algún día echas mucho de menos tu planeta, puedo ayudarte. Puedo…

— אָכֵן, יָרַדְתִּי לְסוֹף דַּעְתְּךָ — אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן — אַךְ לָמָּה זֶה תְּדַבֵּר תָּמִיד בִּלְשׁוֹן חִידוֹת?

— ¡Oh! —dijo el principito—. Te he comprendido. Pero ¿por qué hablas con enigmas?

— הִנְנִי פּוֹתֵר אֶת כֻּלָּן… — הֵשִׁיב הַנָּחָשׁ.

— Yo los resuelvo todos —dijo la serpiente.

שְׁנֵיהֶם נִשְׁתַּתְּקוּ.

Y se callaron.

פֶּרֶק שְׁמוֹנֶה-עָשָׂר: פֶּרַח בּוֹדֵד בַּמִּדְבָּר

XVIII

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן עָבַר בַּמִּדְבָּר וְלֹא פָּגַשׁ בְּדַרְכּוֹ אֶלָּא פֶּרַח יָחִיד בַּעַל שְׁלשָׁה עֲלֵי כּוֹתֶרֶת, פֶּרַח דַּל וְעָלוּב.

El principito atravesó el desierto en el que sólo encontró una flor de tres pétalos, una flor de nada.

— שָׁלוֹם! — אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

— ¡Buenos días! —dijo el principito.

— שָׁלוֹם! — הֵשִׁיב הַפֶּרַח.

— ¡Buenos días! —dijo la flor.

— הֵיכָן בְּנֵי-הָאָדָם? — שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בַּאֲדִיבוּת.

— ¿Dónde están los hombres? —preguntó cortésmente el principito.

הַפֶּרַח רָאָה פַּעַם שַׁיָּרָה שֶׁעָבְרָה בַּמִּדְבָּר.

La flor, un día, había visto pasar una caravana.

— בְּנֵי-הָאָדָם? — שָׁאַל הַפֶּרַח, — סְבוּרָנִי, כִּי מִסְפָּרָם אֵינוֹ עוֹלֶה עַל שִׁשָּׁה אוֹ שִׁבְעָה. רָאִיתִי אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנִים. אַךְ מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן לְמָצְאָם? הֵם חוֹלְפִים עִם הָרוּחַ. אֵין לָהֶם שָׁרָשִׁים וְדָבָר זֶה מַכְבִּיד עֲלֵיהֶם מְאֹד.

— ¿Los hombres? No existen más que seis o siete, me parece. Los he visto hace ya años y nunca se sabe dónde encontrarlos. El viento los pasea. Les faltan las raíces. Esto les molesta.

— שָׁלוֹם! — אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

— Adiós —dijo el principito.

— שָׁלוֹם! — עָנָה הַפֶּרַח.

— Adiós —dijo la flor.

פֶּרֶק תִּשְׁעָה-עָשָׂר: הַהֵד

XIX

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן טִפֵּס וְעָלָה עַל הַר נִשָּׂא. הוּא לֹא הִכִּיר עַד כֹּה אֶלָּא אֶת שְׁלשֶׁת הָרֵי-הַגַּעַשׁ שֶׁעַל כּוֹכָבוֹ, שֶׁקּוֹמָתָם מַגַּעַת עַד לְבִרְכָּיו. הַר-הַגַּעַשׁ הַכָּבוּי שִׁמֵּש לוֹ שְׁרַפְרַף.
— מֵעַל רֹאשׁ הָהָר הָרָם וְהַנִּשָּׂא הַזֶּה — אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּלִבּוֹ — אוּכַל לִרְאוֹת בִּסְקִירָה אַחַת אֶת הָאָרֶץ כֻּלָּה וְכָל יוֹשְבֵי-בָהּ…
אַךְ הוּא לֹא רָאָה דָבָר זוּלַת רָאשֵׁי סְלָעִים חַדִּים וּשְׁנוּנִים.

El principito escaló hasta la cima de una alta montaña. Las únicas montañas que él había conocido eran los tres volcanes que le llegaban a la rodilla. El volcán extinguido lo utilizaba como taburete. “Desde una montaña tan alta como ésta, se había dicho, podré ver todo el planeta y a todos los hombres…” Pero no alcanzó a ver más que algunas puntas de rocas.

— שָׁלוֹם! קָרָא הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

— ¡Buenos días! —exclamó el principito al acaso.

— שָׁלוֹם!.. שָׁלוֹם!.. שָׁלוֹם!.. עָנָה הַהֵד.

— ¡Buenos días! ¡Buenos días! ¡Buenos días! —respondió el eco.

— מִי אַתָּה? — שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

— ¿Quién eres tú? —preguntó el principito.

— מִי אַתָּה?.. מִי אַתָּה?.. מִי אַתָּה?.. — עָנָה הַהֵד.

— ¿Quién eres tú?… ¿Quién eres tú?… ¿Quién eres tú?… —contestó el eco.

— הֱיוּ-נָא יְדִידַי! אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן — אֲנִי בּוֹדֵד…

— Sed mis amigos, estoy solo —dijo el principito.

— אֲנִי בּוֹדֵד… אֲנִי בּוֹדֵד… אֲנִי בּוֹדֵד… — עָנָה הַהֵד.

— Estoy solo… estoy solo… estoy solo… —repitió el eco.

— מַה מּוּזָר הַכּוֹכָב הַזֶּה! — הִרְהֵר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן — אֶרֶץ צְחִיחָה וּמְלֵחָה, שֶׁכֻּלָּהּ טְרָשִׁים וְחַדּוּדִים!

“¡Qué planeta más raro! —pensó entonces el principito—, es seco, puntiagudo y salado.

וְּבֵנֵי-אָדָם אֵלֶּה כֹּחַ-דִּמְיוֹנָם לָקוּי: הֵם חוֹזְרִים עַל כָּל מַה שֶּׁאוֹמְרִים לָהֶם… וְאִלּוּ עַל כּוֹכָבִי הָיְתָה לִי שׁוֹשַׁנָּה: הִיא דִבְּרָה תָּמִיד רִאשׁוֹנָה…

Y los hombres carecen de imaginación; no hacen más que repetir lo que se les dice… En mi tierra tenía una flor: hablaba siempre la primera… ”

פֶּרֶק עֶשְׂרִים: בְּגַן הַשּׁוֹשַׁנִּים

XX

זְמָן רַב הָלַךְ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בֵּין חוֹלוֹת, סְלָעִים וּשְׁלָגִים עַד שֶׁהִגִּיעַ לְבַסּוֹף לְדֶרֶךְ רְחָבָה. כָּל הַדְּרָכִים מוֹלִיכוֹת אֶל בְּנֵי-הָאָדָם.

Pero sucedió que el principito, habiendo atravesado arenas, rocas y nieves, descubrió finalmente un camino. Y los caminos llevan siempre a la morada de los hombres.

— שָׁלוֹם! — אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

— ¡Buenos días! —dijo.

הוּא עָמַד לִפְנֵי גַן שׁוֹשַׁנִּים בְּעֶצֶם פְּרִיחָתוֹ.

Era un jardín cuajado de rosas.

— שָׁלוֹם! — עָנוּ הַשּׁוֹשַׁנִּים.

— ¡Buenos días! —dijeran las rosas.

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִסְתַּכֵּל בָּהֶן. הֵן הָיוּ דוֹמוֹת לַפֶּרַח שֶׁלּוֹ.

El principito las miró. ¡Todas se parecían tanto a su flor!

— מִי אַתֶּן? — שָׁאַל בְּתִמָּהוֹן.

— ¿Quiénes son ustedes? —les preguntó estupefacto.

— אָנוּ שׁוֹשַׁנִּים, — עָנוּ הַשּׁוֹשַׁנִּים.

— Somos las rosas —respondieron éstas.

אַהּ! — קָרָא הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

— ¡Ah! —exclamó el principito.

הוּא הִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ עֶצֶב רַב. הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלוֹ סָחָה לוֹ כִּי הִיא אַחַת וִיחִידָה בְּמִינָהּ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְהִנֵּה מָצָא כָּאן, בְּגַן אֶחָד בִּלְבַד, חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שׁוֹשַׁנִּים, שֶׁכֻּלָּן דּוֹמוֹת אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ!..

Y se sintió muy desgraciado. Su flor le había dicho que era la única de su especie en todo el universo. ¡Y ahora tenía ante sus ojos más de cinco mil todas semejantes, en un solo jardín!

— הִיא הָיְתָה מִצְטָעֶרֶת מְאֹד — הִרְהֵר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, — אִלּוּ רָאֲתָה אֶת כָּל אֵלֶּה… וַדַּאי הָיְתָה מִשְׁתָּעֶלֶת וּמַעֲמִידָה פָּנִים כְּנוֹטָה לָמוּת, כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת מְגֻחֶכֶת בְּעֵינַי. וְאָז הָיִיתִי אָנוּס לְהַעֲמִיד פָּנִים כְּדוֹאֵג לִשְׁלוֹמָהּ, שֶׁאִם לֹא כֵּן הָיְתָה מֵתָה בֶּאֱמֶת כְּדֵי לְהַשְׁפִּיל גַּם אֶת כְּבוֹדִי אֲנִי…

“Si ella viese todo esto, se decía el principito, se sentiría vejada, tosería muchísimo y simularía morir para escapar al ridículo. Y yo tendría que fingirle cuidados, pues sería capaz de dejarse morir verdaderamente para humillarme a mí también… ”

אַחַר הוֹסִיף וְאָמַר בְּלִבּוֹ:
— הַאֲמֵן הֶאֱמַנְתִּי כִּי עָשִׁיר אָנֹכִי בְּפֶרַח יְחִיד-סְגֻלָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם; וְהִנֵּה רָאִיתִי כִּי אֵין זוֹ אֶלָּא שׁוֹשַׁנָּה פְּשׁוּטָה וּשְׁכִיחָה. הִיא וּשְׁלשֶׁת הָרֵי-הַגַּעַשׁ אֲשֶׁר לִי הַמַּגִּיעִים בְּקוֹמָתָם לְבִרְכַּי, וְאֲשֶׁר אֶחָד מֵהֶם כָּבָה אוּלַי לְעוֹלָם — אֵלֶּה בִּלְבַד אֵין בָּהֶם כְּדֵי לַעֲשׂוֹתֵנִי נָסִיךְ גָּדוֹל וְרָם-מַעְלָה…

Y luego continuó diciéndose: “Me creía rico con una flor única y resulta que no tengo más que una rosa ordinaria. Eso y mis tres volcanes que apenas me llegan a la rodilla y uno de los cuales acaso esté extinguido para siempre. Realmente no soy un gran príncipe… ”

הוּא כָּבַשׁ פָּנָיו בַּדֶּשֶׁא וְגָעָה בִּבְכִי.

Y echándose sobre la hierba, el principito lloró.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְאֶחָד: נְאוּם הַשּׁוּעָל עַל הַיְדִידוּת וְעַל דְּבָרִים שֶׁבַּלֵב

XXI

אוֹתָהּ שָׁעָה הוֹפִיעַ הַשּׁוּעָל.

Entonces apareció el zorro:

— שָׁלוֹם! — אָמַר הַשּׁוּעָל.

— ¡Buenos días! —dijo el zorro.

— שָׁלוֹם! — הֵשִׁיב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן וְהִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ, אַךְ לֹא רָאָה דָבָר.

— ¡Buenos días! —respondió cortésmente el principito que se volvió pero no vio nada.

— אֲנִי כָּאן, — אָמַר הַקּוֹל — תַּחַת עֵץ הַתַּפּוּחַ…

— Estoy aquí, bajo el manzano —dijo la voz.

— מִי אַתָּה? — שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן — אַתָּה חָמוּד!

— ¿Quién eres tú? —preguntó el principito—. ¡Qué bonito eres!

— אֲנִי שׁוּעָל — עָנָה הַשּׁוּעָל.

— Soy un zorro —dijo el zorro.

— בֹּא לְשַׂחֵק עִמִּי, — בִּקֵּשׁ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן — אֲנִי עָצוּב כָּל כָּךְ…

— Ven a jugar conmigo —le propuso el principito—, ¡estoy tan triste!

— לֹא אוּכַל לְשַׂחֵק אִתְּךָ, — אָמַר הַשּׁוּעָל — כִּי אֵינֶנִּי מְאֻלָּף.

— No puedo jugar contigo —dijo el zorro—, no estoy domesticado.